השופט ס' ג'ובראן:
1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע ב-תפ"ח 14860-04-12 (סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ והשופטים א' ואגו ו-י' צלקובניק) מיום 30.5.2013.
כתב האישום
2. המערער הורשע, לאחר הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של קשירת קשר לאיומים על פי סעיפים 499(א)(2) ו-192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כתב האישום הוגש נגד 9 נאשמים, כולל המערער, ועניינו עבירות שביצעו הנאשמים במסגרת ארגון פשיעה שפעל בעיר אשדוד בין השנים 2003 ל-2012.
3. המערער הורשע באישום העשירי בכתב האישום המתוקן. על פיו, המערער היה רשום כעובד מתנ"ס בעיר אשדוד, ובמסגרת תפקיד זה היה אחראי על אולם הספורט, תחת פיקוחו של מנהל המתנ"ס. לקראת סוף שנת 2011, נודע למערער על חילופי גברי בניהול המתנ"ס, וכי ס' צפוי להתמנות למנהל החדש. מיד עם היוודע פרט זה למערער, התקשר ל-ס', ודרש ממנו לשוחח עימו מתוקף עבודתו כאחראי על אולם הספורט. ס' ענה לו כי הוא ידבר עימו רק לאחר שייכנס לתפקיד. המערער, שלא היה מרוצה מתשובה זו, אמר לו: "מה יש לראות? הכול כרגיל, נשאר כרגיל, למה אתה יכול לשנות משהו?", והתעקש על קיום פגישה בין השניים. אולם, ס' המשיך בסירובו להיפגש, והבטיח לו שאין לו מה לדאוג. על כך השיב המערער: "אין לי מה לדאוג? אתה צריך לדאוג, אני לא צריך לדאוג, לדאוג עאלק". למחרת, פנה המערער אל ל', חברו, שיתף אותו באמור לעיל, והשניים שוחחו בדבר האפשרות לאיים על ס' עם כניסתו לתפקיד. במהלך השיחה, המערער אמר: "מי הוא בכלל נכנס לנו... אני מביא את אבא שלי... הכי גרוע", ו-ל' אמר: "תגיד ל-א' [ראש ארגון הפשע על פי כתב האישום המתוקן - ס' ג''] שייתן קפיצה, שרק יראו אותו, ויקבל את הפחד שלו, וילך". למחרת היום, הודיע ל' למערער כי היכה את ס' בפניו והודיע לו כי "ביום ראשון א' והמערער פה בבוקר בתשע גומרים לו את החיים, וכי מה שקיבל עכשיו זה כלום", ובתגובה ס' ביקש כי ימסור למערער שלא להגיע למתנ"ס ביום ראשון, וכי המערער יוכל להמשיך בתפקידו כאחראי אולם הספורט באותה המתכונת. על אף כך, המערער התייצב במתנ"ס, והודיע לנוכחים במקום כי "אמרתי לו מה שהיה זה מה שיהיה".
ההליך בבית המשפט המחוזי
4. כאמור, בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המערער ביום 30.5.2013. תחילה, סקר בית המשפט את תסקיר המבחן שהוגש לעיונו, בו צוינו נסיבות חייו הקשות של המערער, שלא נפרט מטעמי צנעת הפרט. כן נציין כי מתסקיר המבחן עולה כי המערער הביע בפני שירות המבחן חרטה על מעשיו, ועל כוונתו להימנע מהתנהגות דומה בעתיד. המלצת שירות המבחן הייתה שלא להרשיעו בדין, ולהטיל עליו צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 250 שעות.
5. לאחר מכן, עמד בית המשפט על התנאים לאי הרשעה של נאשם בפלילים, וקבע כי על אף שיכול והרשעתו תוביל לפיטוריו מעבודתו, לא הוכח כי כך הדבר, או כלל כי הרשעתו תפגע באפשרות העסקתו במקומות אחרים. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת המערער לאכיפה בררנית, נוכח העובדה כי נגד ל' לא הוגש כתב אישום. זאת, משום שהפרשה במסגרתה הורשע המערער הייתה רחבת היקף ומורכבת, ולפיכך "אך סביר, כי המאשימה תעשה מיון בין החשודים השונים, בין על פי הסטטוס שלהם, ובין על פי העבירות שיוחסו להם, ותדרג את הגשת כתבי האישום השונים". לפיכך, ונוכח נסיבות ביצוע העבירה, בחר בית המשפט להרשיע את המערער בעבירה שבה הודה.
6. לעניין העונש, קבע בית המשפט המחוזי כי הסדר הטיעון שיקלל באופן ראוי את השיקולים לחומרה ולקולה, ובין היתר את התיקון הניכר בכתב האישום, נסיבותיו האישיות של המערער כולל היעדר עבר פלילי וסיכויו לשיקום. על בסיס אלה, גזר בית המשפט על המערער 4 חודשי מאסר בפועל (בניכוי מעצר באורך זהה שכבר ריצה), 4 חודשי מאסר על תנאי, וחילוט רכוש לטובת אוצר המדינה על סך של 115,429 ש"ח.
טענות הצדדים
7. מכאן הערעור שלפנינו. במסגרתו, טוען המערער כי שגה בית המשפט כאשר בחר להרשיעו. לטענתו, על אף העובדה כי אי הרשעה מהווה חריג, במקרהו מתקיימות הנסיבות המתאימות המחייבות אי הרשעה: העובדה כי הרשעתו תביא לפיטוריו מעבודתו; העבירה בה הורשע, ביחס לכתב האישום המקורי, היא זניחה יחסית; נסיבותיו האישיות והעדר עבר פלילי; העובדה כי לא הוגש כתב אישום נגד ל', שחלקו בעבירה גדול יותר, ולפיכך מטעמים של אכיפה בררנית אין להרשיעו מכוח דוקטרינת ההגנה מן הצדק; התעלמות מהמלצת שירות המבחן; הודאתו בכתב האישום, וכפועל יוצא חיסכון זמן שיפוטי.
8. לחילופין, טוען המערער כי הנסיבות לעיל, יחד עם העובדה כי בסופו של דבר עונש המאסר בפועל שנגזר עליו לא בוצע נוכח ריצויו כבר על דרך של מעצר, מחייבת הקלה בעונשו והסתפקות במאסר על תנאי בלבד.
9. המשיבה, מנגד, סומכת ידה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. במסגרת זאת, טוענת היא כי נסיבות ביצוע העבירה החמורות, יחד עם אי הוכחת פגיעה ממשית במערער כתוצאה מההרשעה, מחייבת את הרשעתו.
10. טרם הדיון בפנינו, הוגש תסקיר משלים בעניינו של המערער מאת שירות המבחן. במסגרתו, צוין כי ביום 16.10.2013, נידון המערער ללא הרשעה להתחייבות להימנע מעבירה בגין מעורבותו בעבירה של החזקת רכוש חשוד כגנוב משנת 2010. עוד נכתב כי המערער חזר לעבוד במתנ"ס אחר, אשר אינו מנוהל על ידי ס'. כמו כן, נכתב בתסקיר כי המערער עדיין מביע חרטה על ביצוע העבירה, וביטא "קבלה מלאה של אחריותו למעשיו, והכרה שעליו לשלם על כך". לבסוף, נכתב בתסקיר, בניגוד להמלצתו בפני בית המשפט המחוזי, כי "אנו מתקשים לבוא בהמלצה מגובשת לעניין אי הרשעתו של המערער".
11. ביום 4.11.2013 קיימנו דיון בפנינו. במהלכו, ציין המערער כי על אף המלצתו הנוכחית של שירות המבחן, נוכח נסיבותיו האישיות ותסקיר שירות המבחן המפורט שהוגש לבית המשפט המחוזי, יש לקבל את הערעור ולא להרשיעו. כמו כן, ציין המערער כי הוא מועסק במתנ"ס לתקופת ניסיון בלבד. לעניין העבירה הנוספת אותה ביצע, ציין הוא כי בית המשפט שבחר שלא להרשיעו, היה מודע לכך כי הוא הורשע בגין העבירות נשוא ערעור זה, ולפיכך אין בכך כדי להשפיע על הליך זה.
דיון והכרעה
12. לאחר שעיינו בגזר הדין של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור על נספחיה, ושמענו את טענות הצדדים, מצאנו כי דין הערעור להידחות.
13. "שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית-המשפט להסתפק בהעמדת נאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפרה את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק" (ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, פ"ד נ(3) 682, 683 (1996)). התנאים לאי הרשעה, על אף כלל זה, עוצבו ב-ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997), על פיהם ניתן שלא להרשיע נאשם בעבירות אותן ביצע מטעמים של פגיעה קשה בו, במידה העולה באופן ניכר על האינטרס הציבורי בהרשעת עבריינים. סיכמה זאת באופן תמציתי השופט ד' דורנר בפסק הדין: "הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים" (שם, בעמ' 342).
14. מקרהו של המערער אינו מצדיק את אי הרשעתו. כאמור, שתי נסיבות חדשות עומדות בפנינו אשר לא עמדו לפני בית המשפט המחוזי כאשר החליט להרשיע את המערער: חזרתו לעבודה, וביצוע עבירה נוספת. שתי נסיבות אלו, בהקשר הדברים האמורים, נזקפות לחובתו. לעניין חזרתו לעבודה, נוכח התפתחות זו, המערער לא הצביע על כל נזק שייגרם לו כתוצאה מהרשעתו. במסגרת זאת, יש לדחות את טענתו כי יכול ובעתיד יפוטר. מדובר בטענה שנטענה בעלמא, וניתן להניח כי אם לא פוטר מעבודתו לאחר שבית המשפט המחוזי בחר להרשיעו, עובדה זו לא תשתנה לאחר שבית המשפט העליון יאשר קביעה זו. מן העבר השני, נזקפת לחובתו עבירה נוספת. אמנם, בית המשפט בחר שלא להרשיע אותו בעבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב. אולם, הנסיבה לקולה שעמדה בפני בית המשפט המחוזי של העדר עבר פלילי כבר אינה עומדת לו, וכפועל יוצא - מתגבר האינטרס הציבורי בהרשעתו. לסיכום נקודה זו, השיקולים בדבר הרשעתו של המערער התחזקו, בעוד השיקולים לאי הרשעתו נחלשו. במצב דברים מעין זה, דין הערעור בהקשר זה להידחות.